קצת על יוסי:

"הבנאדם אפילו אם יש לו אלף שנים… הוא תמיד יישאר בתוכו-בתוכו, בפנוכו שלו, הוא תמיד ישאר ילד":

יוסי בנאי – נולד ב-5/11/32 בבית קטן ופשוט בשוק מחנה יהודה. היה הבן השישי מבין 8 אחים (7 אחים ואחות אחת) – בן למשפחת בנאי שהגיעה שנים קודם לכן מפרס. אביו וסבו היו סוחרים בשוק, ומתחת לבית המשפחה עמדה חנות הירקות ברחוב האגס 1 (כיום רח' בנאי).

בנאי למד בישיבת תורת חיים ולאחר מכן עבר לבי"ס אליאנס הסמוך לשוק, אך מעיד על עצמו שהפסיק ללמוד באופן מסודר בגיל 12 ובילה את עיקר זמנו בעבודה בבית-הדפוס או בהסתננות להצגות התיאטרון שהיו מגיעות לעיר.

את האהבה לדמיון ולמחוזות הקסומים ספג מהבית, בעקבות סבו שהיה מספר סיפורי-עם פרסיים בלילות החורף הירושלמיים הקרים. את האהבה לתיאטרון ספג בעיקר מאחיו הגדול, יעקב.

"תכננתי בדיוק את המסלול שלי למשחק: להקת הנח"ל ואחריה תיאטרון הבימה… זאת היתה פסגת החלומות שלי":

את ירושלים עזב לראשונה בחייו רק כאשר התגייס בשנת 1951, למחזור הראשון של להקת הנח"ל. שם, הבין סופית כי רצונו המרכזי הוא לשחק בתיאטרון. חלום אשר הוגשם עם שחרורו, כאשר התקבל לצוות הניצבים של תיאטרון הבימה, ומאוחר יותר צורף לצוות השחקנים המרכזי של התיאטרון.

בשנת 1957 החליט לטעום את טעם העיר הגדולה – פריז, ונסע לשם ביחד עם ניסים אלוני ואבנר חזקיה. שם התוודע לראשונה לשירי השנסונים, שירים שהקסימו אותו והשפיעו עליו רבות, עד כי החליט לתרגמם לעברית ולהביאם לארץ.

"אני לא יכול לעשות דברים במקום אחר בעולם כי העברית היא אם, רחם, שבלעדיה אני לא יכול":

כששב מפריז התמקם בתל-אביב ולמעשה התגורר רוב חייו בתל-אביב, אך ירושלים תמיד תפסה מקום מרכזי בליבו וביצירותיו.

בשנת 1998 זכה בפרס ישראל לתיאטרון. זכייתו נומקה בתיאור: "יוסי בנאי מבטא בכשרונותיו, באישיותו, בעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי, כותב ואיש הבימה הקלה… לכל אורך דרכו בסמטאות ילדותו בירושלים ועד כתיבת המערכונים של הגששים (…) מוליך אותנו בנאי בכשרון, באמנות ובפשטות למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים."

בנאי נפטר ב11/5/2006 ונקבר בקיבוץ גבעת השלושה במעמדם של אלפים שבאו לתת לו כבוד אחרון, ביניהם האמנים המרכזיים של התרבות הישראלית, ראש הממשלה וחברי-כנסת ושרים רבים. יום מותו הוכרז כיום אבל לאומי.

ליוסי בנאי 3 ילדים: יובל מאשתו הראשונה – אילנה, ואריאל ודניאל, מאשתו השניה – אביבה.

"הפרס האמיתי לו זכיתי בחיי היה מהקהל" – קצת מיצירותיו ומורשתו:

1958 – "תל אביב הקטנה"

1963 – הקמת "תיאטרון העונות" ביחד עם ניסים אלוני ואבנר חזקיה.

1964 – "ילדות קשה" עם רבקה מיכאלי

1969 – "אין אהבות שמחות" – משירי ז'ורז' ברסנס

1972 –             "פרצוף של צועני" בשיתוף עם נעמי שמר (במסגרת פרויקט זה ביקש משמר שתכתוב לו שירים, אך נעמי סירבה ושלחה אותו לכתוב בעצמו וכך צמח השיר הראשון שכתב בנאי: "ספירת מלאי")

1973 – "נישואין נוסח גירושין" עם רבקה מיכאלי

1981 – "אני וסימון ומואיז הקטן" (מופע בידור)

1981 – קריינות לסדרה "עמוד האש" – הסדרה התיעודית המפורסמת על תולדות הציונות

1984 – "אם נדע לאהוב" – משירי ז'אק ברל

1994 – "מסיפורי אברם סוראמלו"

1996 – "כשאמא שלי היתה מלכה" – סיפורים לא ארוכים בשורות קצרות

1999 – "פגישה לאין קץ" – בנאי שר ומקריא משיריו של אלתרמן

2000 – "מיומנו של ישראלי שפוי"

2001 – "מכתבים ברוח" – מכתבים דמיוניים שכתב לאנשים היקרים לו שכבר אינם

2004 – "מרוב אהבה" – מיטב השירים והמערכונים

• בין המערכונים שכתב לגשש החיוור: קרקר נגד קרקר, עובדים עלינו עבודה עברית, כוסות רוח, הכה את המומחה, חתונת הדמים ועוד.

• בין ההצגות הבולטות בהן השתתף בתיאטרון: מראה מעל הגשר (1956, 1990), תל אביב הקטנה (1958), בגדי המלך (1961), הכלה וצייד הפרפרים (1967), הצוענים של יפו (1971), אדי קינג (1975), נמר חברבורות (1985), מעגל הגיר הקווקזי (1987), מלאכת החיים (1999) ועוד.

• כמה משיריו המפורסמים: על כל אלה, ספירת מלאי, שיכור ולא מיין, ערב עירוני, אהבה בת עשרים, הגבירה בחום, אני שר להעביר את הזמן, מרוב אהבה, אני וסימון ומואיז הקטן ועוד רבים רבים אחרים…